רביעי 31.3.10 – כיף אם לא / מזל שיש

למה הפסקתי לכתוב, אתם שואלים.

הקונצרטה ממתינה, דרוכה, בצנצנת, אולי היום אקח ממנה, אולי אתמול, אולי מחר. למען האמת היא לא מזיזה לי. 36 מ"ג שלא עושים כלום. הנוירו אוהב לפגוש אותי פעם בחודש ואני נשאר שבועות ארוכים להרהר אם אני באמת צריך את זה.

ישנם שני קווי מחשבה, האחד הוא 'איזה כיף אם לא היה לי A.D.D' והשני הוא 'איזה מזל שיש לי A.D.D'. קו המחשבה הראשון מתרכז בקשיים, בגלמוניות ובבאאאאאאאאאססססססססססססההההההההההה שבלחיות עם A.D.D. קו החשיבה השני מחובר לעוצמות הפראיות שכל אדם בעל A.D.D חולק, לפחות לפי הספר המומלץ שיטת דה וינצ'י. "פרוץ ובטא את האש שבך!" משלהבת כריכתו הקדמית של הספר, שרכשתי דרך האינטרנט.

אני המון עם הגיטרה. המון מצייר. המון נהנה לעקוב אחרי פתלתלות המחשבה שלי. מחובר לכוח – ומפחד מהשיכחה, מהזמן שחולף, מלהסתדר לבד מול משימות היומיום הפשוטות שיכולות להפוך מאיימות ברגע.

וכל זה הופך את הכתיבה לפחות קלה, פחות זורמת.

ראיתי היום בסטימצקי שני ספרים. האחד, טיפול משולב למבוגרים עם ADHD. השני, תרגום של דן דאור לכתביו של החכם הסיני הנערץ עלי, ג'ואנג דזה: הספר האמיתי של פריחת הדרום. קניתי את הסיני.

זה עונה על השאלה?

מרחיק נדוד – שלישי 23.3.10

אחרי ימים ארוכים – לא יודע, שבוע אולי? – שלא לקחתי כלום, בלעתי היום קונצרטה.

אני לא יכול להתווכח עם העובדה שהספקתי לעשות היום לא מעט דברים.

אבל.

אפוף עשן כתמיד, מתקשה לזכור את אתמול ואת לפני רגע כתמיד, מוסח להביך כתמיד. זה לא המינון שלי, או שזה לא הכדור בשבילי, או שזו לא האבחנה בשבילי.. בכל מקרה, משנה חיים כפי שהנוירו רמז, הטיפול הזה לא.

גם לא מדטתי תקופה. גם לא עמדתי על הראש תקופה. אני מחובר לעצמי יותר, זה כן. זוכר את ההיבטים העוצמתיים, המבורכים, זה כן. אבל משהו במוטיבציה להבין, להתנסות, משהו שם יורד.

שלכם, הצייד.

יום רביעי 17.3.10 – קראששש.

16:50

אני מתבונן בו בעניין מרוחק כמו שמישהו יתסכל על חרק מוזר. אני הופך אותו בתוכו. לא, זה לא שלי. זה חייזר שהתרסק לתוכי על הנתיב שפתח לו כדור הקונצרטה: דיכאון כבד ותהומי.

לקחתי כדור מוקדם בבוקר. רשמית יש לי עוד לפחות שעה של השפע אבל החומר מתקלף ממני כמו טפט שלא הודבק היטב אל הקיר. והוא סוחף איתו משהו חיוני ומקורי מהנשמה שלי והופך את הקרביים שלי לפקעת של בטון. וואו, תביאו לי אבן להתחבא מתחתיה. מה זה הדבר הזה…

 

כמה שזה יפה

Descendants from Goro Fujita on Vimeo.

טוב, רע, נכון, מפחיד, אסון, ברכה…

בואו נודה בזה

אין לנו מושג לאן אנחנו הולכים

מה אנחנו עושים

מה אנחנו באמת רוצים

וזה כל כך…יפה.

יום ראשון 14.3.10 – גיבור על (כדורים)

13:00

ביום ו' לקחתי קונצרטה והייתי חזק, רענן וקטלני. ביום שבת לא לקחתי כלום והייתי סביר פלוס, עם כמה שינויים לא נעימים בדופק כל פעם שניסיתי לשכב לישון. הבוקר קמתי די זומבי, לקחתי קונצרטה קצת לפני 11 בבוקר (חשוב לי היום להיות מפוקס  אל תוך הלילה) ואנימרגיש שהכדור מחפש את הכיסא שלו… עוד לא נוח לו בתוכי, הוא עוד לא נפתח איתי לגמרי. מצד אחד אני יצירתי כמו שד – עלה לי רעיון לכתוב סיפור מטורףףףף. מצד שני אני עדיין הלום, אסטרו כזה, והזמן חולף בצורה קצת דביקה מדי כרגע.

אני שואל את עצמי למה הנוירו לא רצה הפעם לתת לי גם ריטלין אלא רק קונצרטה. עצמי עונה לי בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל, ז'טם איי לב יו טרמינל בלה מיה.

הנר, שלך, מאיר, עדיין, בוער.

ציטוט היום משיטת דה וינצ'י – 13.3.10

(תרגום שלי)

"הפרעות הן אמהּ של הגאונות"

חמישי 11.3.10 – על הנוירו, כיפוף מציאויות, חמאת בוטנים וריבה

09:30 לא נראה לי… נדמה לי…

אני פוגש את הנוירו שלי הבוקר, כן חלף לו חודש… מה אני אגיד לו? כמה כוח יהיה לו לשמוע אותי? שלא נראה לי שהריטלין עובד? שנדמה לי שלקחתי מינון כפול של קונצרטה שעשה עבודה טובה? שאני עושה עמידת ראש? הוא כזה..נוירולוגי.

אני מרגיש את ההלם בקו"ם ממשמש ובא (או הו באיזה הלם בקו"ם הייתי בזמנו..) – את השמיים הלבנים שנפרסים לי בראש במקום מוח. אני יכול ממש לראות את הפגישה עם הנוירו כהזדמנות מפוספסת באופן מביך לשפר את מצבי. אז ברשותכם אני אסתכל על זה אחרת, אכופף את המציאות לכיוון הרצוי לי.

כזה אני, לא ידעתם? מכופף המציאויות ממישור החוף.

 

טוב, אעדכן בהמשך בפוסט הזה..

 

 12:13 – מכופף המציאויות מכה שנית

 איזה נחמד שהנוירו היה! סיפר לי סיפורים, לץ לי הלצות, אפילו חלק איתי – איבדתי את ההקשר מדוע – סודות מחדר המיטות. והעיקר רומם אותי לגבהי ה-36 מ"ג קונצרטה. כי סיפרתי לו שלקחתי פעם אחת מינון כפול שעשה לי טוב (הוא דאג להתעלם מהבהרתי שאני חושב שזה מה שקרה). או אז סיפר לי הנויו הניו יורקי על השילוב המטאפיזי בין חמאת בוטנים וריבה, שהתגלה בטעות, והנה – לפעמים התגליות המרעישות ביותר מתגלות להן במקרה (חסכתי ממנו את הסברה שגם התה הירוק התגלה בטעות כמשקה. סתאאם. פשוט לא זכרתי לומר לו.)

 טוב, לקחתי לי כדור לפני משהו כמו שעה. אני ממתין לאביר הזיכרון על סוס הריכוז, חמוש בחרב המרץ ובמגן הכריזמה. ממתין. אז, מממממממממממ… ביי.

 

12:34 גיבור באור

הוא אמר שזה יקח משהו כמו חצי שעה עד שהכדור ישפיע. עברה למעלה משעה אבל… כמו זמזום מרוחק של טרקטור בשדות אני מתחיל להרגיש את זה בא…. רטט בחזה, תחושה קלה ולא מציקה של מחנק בחלק התחתון של הגרון, וטיפוס יציב ברמות האנרגיה. גיבור על דמיקולו הולך לצאת לחמסין האביבי, יותר גיבור מההוא שמקבל מדליה בפרסומת של מנטה.

 

21:13 הכרכרה דופקת ספירנט

בפעם הקודמת שאירחתי 36 מ"ג קונצרטה במערכת שלי, הרגשתי הכי צלול בשעות הלילה. והנה זה קורה לי שוב. עוד קצת יותר משעתיים לפני שהמוח שלי עובר ממצב כרכרה בחזרה למצב דלעת, ואני מלוטש כמו אובאמה בנאום הבחירות שלו. בא לי לצאת לרוץ. אולי אצא לרוץ? זה עוד יקרה אם לא אמצא איזה תירוץ מצוץ לא להיות בחוץ. אני בטוח שמשהו כבר יצוץ. איזה אילוץ. זה קשה לרוץ, זה לא סתם גירבוץ. מילא אם הייתי חי בקיבוץ. ומצבי די טוב, לא זקוק לשיפוץ. אולי רק קמצוץ.

אה…. אוי….

אני צריך לשטוף כלים….

מזל, כבר הייתי לחוץ

3 איורים חדשים שלי – ובעצם נורא ישנים…

את 3 הדמויות הבאות איירתי לפני כ-15 שנה כחלק ממאמציי הכבירים…ללמוד למבחן. השקעתי זמן רב ביצירת דמויות כאלה ובסופו של דבר, במבחן, הן היו עולות מול עיניי ויחד איתן החומר שכתבתי סביבן בכתב קטן וצפוף. כך שבדרך כלל, לא נכשלתי

 1. המעי המעורטל

2. שיגעון פסיכדלי

 

 3. דליפה.

האם את/ה דה וינצ'י ?

סירטון קצר ובאמת מעורר השראה (לי באו דמעות) על כל מני תותחים כבדים שהם 'דה וינצ'י', כלומר ציידי-על, כלומר חברים במועדון הגנטי היוקרתי של בעלי A.D.D \ A.D.H.D

http://www.areyouadavinci.com/

 

מצורף שם גם מבחן חביב, אבל בסופו יש ענייני רישום פרטים וכו', תעשו עם מה זה מה שבא לכם.

אני, אוהב, את הספר הזה

ואני רק בהתחלה.

8.3.10 – ציטוט היום משיטת דה וינצ'י

(תרגום שלי)

A.D.D \ A.D.H.D ודיכאון מגיחים כשאתה מאלץ את עצמך להתנהג בדרכים מלאכותיות (מתודלק לרוב בתשוקתך 'להיות שייך'), במקום שפשוט תשתחרר מכל ה"צריך ל-" ופשוט תהיה עצמך