למה הפסקתי לכתוב, אתם שואלים.
הקונצרטה ממתינה, דרוכה, בצנצנת, אולי היום אקח ממנה, אולי אתמול, אולי מחר. למען האמת היא לא מזיזה לי. 36 מ"ג שלא עושים כלום. הנוירו אוהב לפגוש אותי פעם בחודש ואני נשאר שבועות ארוכים להרהר אם אני באמת צריך את זה.
ישנם שני קווי מחשבה, האחד הוא 'איזה כיף אם לא היה לי A.D.D' והשני הוא 'איזה מזל שיש לי A.D.D'. קו המחשבה הראשון מתרכז בקשיים, בגלמוניות ובבאאאאאאאאאססססססססססססההההההההההה שבלחיות עם A.D.D. קו החשיבה השני מחובר לעוצמות הפראיות שכל אדם בעל A.D.D חולק, לפחות לפי הספר המומלץ שיטת דה וינצ'י. "פרוץ ובטא את האש שבך!" משלהבת כריכתו הקדמית של הספר, שרכשתי דרך האינטרנט.
אני המון עם הגיטרה. המון מצייר. המון נהנה לעקוב אחרי פתלתלות המחשבה שלי. מחובר לכוח – ומפחד מהשיכחה, מהזמן שחולף, מלהסתדר לבד מול משימות היומיום הפשוטות שיכולות להפוך מאיימות ברגע.
וכל זה הופך את הכתיבה לפחות קלה, פחות זורמת.
ראיתי היום בסטימצקי שני ספרים. האחד, טיפול משולב למבוגרים עם ADHD. השני, תרגום של דן דאור לכתביו של החכם הסיני הנערץ עלי, ג'ואנג דזה: הספר האמיתי של פריחת הדרום. קניתי את הסיני.
זה עונה על השאלה?
31 במרץ 2010 בשעה 22:28 |
תגיד, איך שרדת את ניקוי פסח ?…
בעלי כמובן חייב לקחת הכל על עצמו. אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה…
ניקיתי את השולחן שלי… ( אח'כ הסתבר שלא ממש בהצלחה, השארתי שלא במתכוון דברים לא עשויים בו…)
31 במרץ 2010 בשעה 23:36 |
ניקוי הפסח התמקד בלנקות את הביפנוכו של המחשב (אפשר למלא כרית קטנה עם מה שהוצאתי מהמאווררים שלו) – וזהו. הבית נקי גם אם לא מצוחצח כמו אחרי ביעור החמץ המסורתי, ולכולנו כאן טוב שכך
הפסח די פוסח עלי משנה לשנה, למרות שהאביב הוא עונה אנינה