אודות

לבלוג 

 

בן 37, נשוי + 2, ומאובחן מינואר 2010 כסובל מ-ADD.

 מצד אחד, תמיד ידעתי. תמיד ידענו. מצד שני, זו חתיכת פצצה.

 

העולם שלי הוא רפואה סינית, מדיטציה, שיאצו ואמנויות לחימה. מה לי ול-ADD? מה לי ולמבחן TOVA, ריטלין, קונצרטה? קצת דיקור וקצת מדיטציה והכל אמור להסתדר, לא?

 יש לי חגורה שחורה בקראטה. אני מודט שנים רבות. אקופונקטורה ושיאצו הם לחם חוקי ואני מגיב להם נהדר. אבל ADD היא לא הפרעה שצריך לסלק. מדובר בנוכחות מבנית, ביוכימית, מה שבז'רגון שלי מכונה ג'ינג. אתם תוכלו לקרוא לזה דפיקה בשאסי.

 אני עובר על מאמרים באינטרנט שקושרים טיפול ברפואה הסינית להפרעות קשב וריכוז ולפעמים משהו בי מתקומם. ADD יכול גם להפריע, אבל אין לראות בו הפרעה במובן הגורף של המילה. זהו מצב נתון, לא משהו שמצחצחים מהרקורד. ומהרבה מאוד סיבות, ADD הוא גם יתרון.

37 שנה אני חי בתוך רעש צבעוני שמתהפך מקשב ממוקד כקרן לייזר לקשב מרוסק כמו נורה מנופצת. הכל קורה אצלי לאט בחוץ ומהר בפנים. בבית הספר קראו לי עצלן, מפונק, אדיש, מופרע. בנות הזוג כעוסות כינו אותי אגואיסט, ילדותי, קיצוני, טמבל. תלמידים וקולגות מכירים אותי כסוג של פרופסור מפוזר, אנציקלופדיה ג'לטינית של ידע מתפוצץ, אסוציאטיבי. רק אמא שלי מקבלת אותי כמו שאני. הלוואי שיכולתי לומר אותו דבר – הADD שלה יכול להוציא אותי מדעתי..

 הבן הגדול שלי, בכיתה א' נכון לכתיבת שורות אלה, גם הוא ADD. ומקסים. כמו אבא שלו

 אני הולך ולומד את החומר, את המצב, את עצמי.

 אתם מוזמנים להצטרף.

לבלוג