עושים לי לא טוב

יותר מדי פרצופים

יותר מדי קולות

יותר מדי מחוות

עושות לי לא טוב

קשה לי לחשוב

אחר כך אתם דורשים התנצלות

או שאני מרגיש מחוייב לבקש סליחה -

אבל סכיני הזכוכית שלכם

עושים שמות

בלבי הצלול כבריכה.

אני בא מהשבט מחליף הצבעים

אני אלף דברים

תפסיקו לנסות להבין אותי

לתפוס אותי

לביית אותי

אחרת אמות לכם שוב.

קחו את סכיני הזכוכית שלכם

את החיוך העצוב

אני נשאר ביער הזה

מאושר ועזוב.

שלא תדעו איזו תקופה עוברת על הצייד שלכם. דוחקים את רגליו להחליף טריטוריה, להרחיק את ליבו החם מגוריו. כן, הצייד מתגרש.

איזו תקופה קשההההה. כל כך קשה שאנ'לא יודע מאיפה להתחיל, רק שזה נפתח ביוזמתי ואז הפך לכדור שלג חפון בסופת קרח שמתגלגלת אל התהום הבראשיתית של חרדה שחורה ואיפה הברקס ואיך עוצרים את זה, לא, לא עוצרים את זה. איטס טו לייט בייבי, ג'סט הולד טייט אנד אנג'וי דה פאקינג רייד טו פריזינג הל.

כי זה מקמט לי את ההמיספרות

ובכל זאת, מקץ חודשים רבים, הנה אני כאן. בבלוג שלי שמתמקד בהפרעות קשב וריכוז במבוגרים שכמוני. למה? ככה, קצת סבלנות. זה תיכף בא.

להתגרש זה חרא. אנחנו עכשיו בגישור, כל הסיפור התחיל ביום כיפור האחרון, הילדים עדיין לא יודעים, האווירה בבית ג'ועלית שקרית ומתוחה. ואני אף פעם לא הייתי טוב בלהסתגל לשינויים, אז המחשבה שאני אוטוטו יוצא מהבית, מפרק את התא, עובר לשכור דירה משלי ולחיות לבד – מה שלא עשיתי אף פעם בחיי – כל זה די מקמט לי את ההמיספרות. והימים נוקפים ולאה-מחשבה שכמוני קולט לאט לאט מה קורה וצמר גפן שחור מתחיל להתעבות לי בכל פינה אפשרית. הו, חבר ותיק. הו, מלוון הנאמן של נפשות האומנים באשר הן. הו, דיכאון. איזה דיכאון שבאת.

קירות מתמוטטים. התלהבותו של הרווק-החדש-לעתיד-החרמן קורסת אל תוך עצמה. תחושות האימה מועכות והעיניים האלה שיש לנו בפנוכו שמציירות לנו איזו מציאות שנכוונן עצמנו אליה – הן נעקרות בצווחה נרמסת. עיוור. תלוש. נכה.

לא סקסי, לא סקסי בכלל.

כל בוקר הופך קשה. כל פעולה הופכת טיפ טיפה יותר בלתי אפשרית. תמצית חיי המקצועיים – להיות שם בשביל אנשים אחרים בצורה הכי מקסימה שיש – מבעבעת במדמנה של יסורים אישיים.

מי יש לי סביבי? משפחה אוהבת, המומה מעוצמת יסוריי, ומישהי מהעבר הרחוק שמחזיקה אותי חי. אבל הנה המדרון החלקלק משתפל תחתי ואני מאבד אחיזה. שבועיים לא הלכתי לקראטה. זה כמו לתלוש מעליי את עמוד השדרה שלי. מסתובב בבית בעיניים נפוחות מבכי. אומר לעצמי 'אתה חזק, צייד, אתה אלוף', מהאלוף יוצא אופפפף ואנקות של בכי ולדחוף את הראש אל תוך מדף הגופיות ולבכות כשהילדים שלי רואים טלויזיה בסלון.

נוירולוג חדש, תקוות חדשות

אז לפני חודש – חודש וחצי, בעזרתה של אותה אחת מיוחדת ובהמלצתה של אמי, קבעתי תור לנוירולוג. כי זה לא פשוט להיות A.D.D. אבל להיות A.D.D בתהליך גירושין, כשאתה צריך לדעת – ולדעת לומר – כמה אתה עושה, כמה ההוצאות, כמה זה מדור וכמה זה טיזי ביזי, זה בלתי אפשרי!!! ומה אמרה המגשרת? מי זוכר? ומה אומרת האישה לבקרוב לשעבר? פכככ. והחברים, והעו"ד? והספרים והאתרים ומה כולם אומרים לעזאזללללללללללללללללללל ואיך מוצאים דירה וכמה חדרים וקליניקה חדשה ואיך מפרידים ביטוח וסלולרי ואיך הילדים יהיו אצלי ואיך ומה ומי וראבאק ומה זה היה תזכירו לי?

אז הלכתי לנוירולוג הזה. כי הקודם, להזכירכם, לא ממש עזר. העלה מינוני רטלין וקונצרטה וזה לא דיגדג. וחוץ מזה הוא קיבל ברחובות ואני מיולי רמת שרוני גאה ובודד. אז מה הנוירולוג הזה עשה?

קודם כל הוא איחר. אחר כך הוא כמעט לא הסתכל עלי. ואז הוא אמר שאם אני לא מגיב לריטלין וקונצרטה אולי אין לי A.D.D. הוא ביקש ממני כמובן לגעת עם האצבע באף, וחבט בפטיש שלו מתחת לברך שלי – אקט פאגאני לכל הדעות – ואז שלח אותי למליון ואחת הבדיקות הבאות:

1. בדיקות דם – עשיתי, הכל בסדר

2. א.ק.ג – עשיתי, הכל דבש

3. E.E.G – עשיתי, הכל מעולה

4. אבחון פסיכו משהו, פסיכו דידקטי אולי? לא זוכר. רק שזה עולה איזה 4000 ש"ח. השתגעת? לא עשיתי.

לפני שהלכתי ממנו מצוייד בכל הבדיקות האלה ניסיתי לומר לו בנאדם, אני בתהליך גירושין, אני צריך את המוח שלי איתי, אבל הוא היה טרוד ומרוחק והצייד במצבים כאלה נמחק. הלכתי משם בלי כלום.

חי בתוך כפכף

הזמן חלף ונקף. הצייד נחלש ונטרף. הוא הרגיש שהוא חי בתוך כפכף, צף באגם מכושף, ניתז ונידף.

ואז אמא שלי, שאלוהים לא ישכח לאהוב ולפצות אותה על כל הכאב והסבל שהצייד ממטיר עליה, נזכרה לפני כמה ימים שיש לה תור אצלו ושאבוא במקומה. היא נשבעה שהוא בן אדם טוב ושתפסתי ביום רע.

אז היום, זה מה שאני מנסה לומר, הלכתי אליו. אל הנוירולוג ד"ר שלמה פלכטר.

אמנם איחר ביג טיים אבל הפעם הוא הקשיב. וכשהצייד שלכם התחיל ברוב מבוכה להזיל דמעות של גבר הוא הקשיב אפילו יותר. והבין ולא טרח לציין את עניין המבדק הפסיכו-שמיכו. אתה בדכיאון ואני מבין הוא אמר, אתה חווה טראומה – וזיהיתי בתוך מבטו העצי של הדינוזאור עב השנים הזה משהו שאמר לי שהוא יודע על מה אני מדבר ממקור ראשון. תרופות נוגדות דיכאון ו/או חרדה, שהאמת שחשבתי שאולי אקבל ממנו (אולי אתם מבינים עכשיו מאיזה מקום נואש הגעתי אליו, אפילו רעל עכברים הייתי לוקח רק כדי לחזור למידה כלשהי של בקרה וראיה צלולה), אז אותן הוא לא העניק לי.

לאלוהים התורן קוראים ריטלין LA

אבל מה שכן

ועל כך הפוסט

קיבלתי ממנו 10 כדורי ריטלין LA 30 מ"ג.

ואולי זה פלאצבו (ואם כן, זו לא תהיה הפעם הראשונה)

אבל 40 דקות אחרי נטילת הכדור הראשון שוב רוטט לי בחזה, ויש לי כוח ליישר את הצוואר, ואני מלא בתחושה מענגת ונשכחת של תכלית!

אני כותב, וזוכר, וחד. אני צייד.

ככה אפשר לעבוד, בן אדם, ככה אפשר להתייצב מול הקושי, לעמוד בזה, להתמודד עם זה, לעבור את זה!

הייתם צריכים לראות אותי קודם.

ריטלין LA. אני קיבלתי 30 מ"ג בתור התחלה

אז ממתין דרוך לתופעות לוואי, יש כאב ראש קל – חפיף. יש לחץ /זמזום בחזה – קטן עלי. מרגיש יותר טוב. קצת פחות מלפני חצי שעה אני מוכרח להודות, אבל זה עדיין מעולה. נקווה – בבקשה תחזיקו לי אצבעות – שזה לא פלאצבו. ואם זה כן פלאצבו אז באלוהים, הכוח הכי גדול נמצא בתוכינו.

הנה כתבה קטנה שמתארת את רכיבי הריטלין. לא ממש הארה, אבל בכל זאת.

ומילה קטנה לגבי האסטרגולוס: קדד בעברית, Huang Qi בסינית, נחשב לצמח מחזק ברפואה הסינית.

תציצו: http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3405841,00.html?dcRef=ynet

מה גורם לבולענים להיפער? איני יודע.

לא ברור.

אבל היום עבר עלי יום שישי חלול, נפוח, סתום ומאובן. הראש היה שקית ניילון מלאה מים. הגוף היה האיש שבקיר. הלב רצה לבכות.

לקחתי קונצרטה – אני לא מתעסק כבר כמה שבועות, כבר כמה חודשים, עם התרופות האלה כי הן לא מדגדגות לי. אבל בכל זאת חשבתי – קונצרטה 56 מ"ג יעשה משהו.

כלום.

חבל – בדיוק בשביל ימים כמו היום הייתי מוכן לבדוק את אופציית הריטלין. באסה שזה לא משפיע עלי.

אז מה עושים? למשל מתבוננים בתמונה המזעזעת הזאת ונכנסים מהר מאוד לפרופורציות. נכון הכל נהיה פתאום בסדר?

רגעים קיצוניים דורשים תמונות קיצוניות, sorry

הקונצרטה ממתינה, דרוכה, בצנצנת, אולי היום אקח ממנה, אולי אתמול, אולי מחר. למען האמת היא לא מזיזה לי. 36 מ"ג שלא עושים כלום. הנוירו אוהב לפגוש אותי פעם בחודש ואני נשאר שבועות ארוכים להרהר אם אני באמת צריך את זה.

ישנם שני קווי מחשבה, האחד הוא 'איזה כיף אם לא היה לי A.D.D' והשני הוא 'איזה מזל שיש לי A.D.D'. קו המחשבה הראשון מתרכז בקשיים, בגלמוניות ובבאאאאאאאאאססססססססססססההההההההההה שבלחיות עם A.D.D. קו החשיבה השני מחובר לעוצמות הפראיות שכל אדם בעל A.D.D חולק, לפחות לפי הספר המומלץ שיטת דה וינצ'י. "פרוץ ובטא את האש שבך!" משלהבת כריכתו הקדמית של הספר, שרכשתי דרך האינטרנט.

אני המון עם הגיטרה. המון מצייר. המון נהנה לעקוב אחרי פתלתלות המחשבה שלי. מחובר לכוח – ומפחד מהשיכחה, מהזמן שחולף, מלהסתדר לבד מול משימות היומיום הפשוטות שיכולות להפוך מאיימות ברגע.

וכל זה הופך את הכתיבה לפחות קלה, פחות זורמת.

ראיתי היום בסטימצקי שני ספרים. האחד, טיפול משולב למבוגרים עם ADHD. השני, תרגום של דן דאור לכתביו של החכם הסיני הנערץ עלי, ג'ואנג דזה: הספר האמיתי של פריחת הדרום. קניתי את הסיני.

זה עונה על השאלה?

אני לא יכול להתווכח עם העובדה שהספקתי לעשות היום לא מעט דברים.

אבל.

אפוף עשן כתמיד, מתקשה לזכור את אתמול ואת לפני רגע כתמיד, מוסח להביך כתמיד. זה לא המינון שלי, או שזה לא הכדור בשבילי, או שזו לא האבחנה בשבילי.. בכל מקרה, משנה חיים כפי שהנוירו רמז, הטיפול הזה לא.

גם לא מדטתי תקופה. גם לא עמדתי על הראש תקופה. אני מחובר לעצמי יותר, זה כן. זוכר את ההיבטים העוצמתיים, המבורכים, זה כן. אבל משהו במוטיבציה להבין, להתנסות, משהו שם יורד.

שלכם, הצייד.

אני מתבונן בו בעניין מרוחק כמו שמישהו יתסכל על חרק מוזר. אני הופך אותו בתוכו. לא, זה לא שלי. זה חייזר שהתרסק לתוכי על הנתיב שפתח לו כדור הקונצרטה: דיכאון כבד ותהומי.

לקחתי כדור מוקדם בבוקר. רשמית יש לי עוד לפחות שעה של השפע אבל החומר מתקלף ממני כמו טפט שלא הודבק היטב אל הקיר. והוא סוחף איתו משהו חיוני ומקורי מהנשמה שלי והופך את הקרביים שלי לפקעת של בטון. וואו, תביאו לי אבן להתחבא מתחתיה. מה זה הדבר הזה…

טוב, רע, נכון, מפחיד, אסון, ברכה…

בואו נודה בזה

אין לנו מושג לאן אנחנו הולכים

מה אנחנו עושים

מה אנחנו באמת רוצים

וזה כל כך…יפה.

ביום ו' לקחתי קונצרטה והייתי חזק, רענן וקטלני. ביום שבת לא לקחתי כלום והייתי סביר פלוס, עם כמה שינויים לא נעימים בדופק כל פעם שניסיתי לשכב לישון. הבוקר קמתי די זומבי, לקחתי קונצרטה קצת לפני 11 בבוקר (חשוב לי היום להיות מפוקס  אל תוך הלילה) ואנימרגיש שהכדור מחפש את הכיסא שלו… עוד לא נוח לו בתוכי, הוא עוד לא נפתח איתי לגמרי. מצד אחד אני יצירתי כמו שד – עלה לי רעיון לכתוב סיפור מטורףףףף. מצד שני אני עדיין הלום, אסטרו כזה, והזמן חולף בצורה קצת דביקה מדי כרגע.

אני שואל את עצמי למה הנוירו לא רצה הפעם לתת לי גם ריטלין אלא רק קונצרטה. עצמי עונה לי בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל, ז'טם איי לב יו טרמינל בלה מיה.

הנר, שלך, מאיר, עדיין, בוער.